זהו נושא מורכב וחשוב, ובישראל, השימוש הרווח הוא בעיקר במונח "לשון הרע".
לשון הרע (Defamation):זהו המונח המשפטי הכולל והעיקרי בישראל, המוגדר בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.
החוק מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול:
-
- להשפיל אדם.
- לעשות אדם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג.
- לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
- לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.
- לשון הרע כולל בתוכו סוגים שונים של פרסומים פוגעניים.
הוצאת דיבה (Slander / Libel): זהו מונח פחות רשמי בישראל, ולרוב הוא כינוי נרדף או סוג ספציפי של לשון הרע.
במקורות משפטיים זרים (בעיקר בארה"ב ובמשפט המקובל האנגלי), יש הבחנה חדה יותר:
-
-
-
- Libel (דיבה כתובה/מפורסמת): פרסום לשון הרע בצורה קבועה – כגון בכתב, בדפוס, בתמונה, בסרטון או באמצעי תקשורת אלקטרוניים.
- Slander (דיבה מדוברת): פרסום לשון הרע בצורה חולפת – בעיקר בדיבור, בעל פה או מחוות גוף.
- בישראל, חוק איסור לשון הרע לא מבדיל בין דיבור לכתב – שניהם נחשבים ל"פרסום" של לשון הרע, ולכן המונח "לשון הרע" משמש את שתי הצורות. השימוש במונח "הוצאת דיבה" הוא בעיקר שימוש יומיומי או מיושן.
-
-
סיכום ההבדל בין הוצאת דיבה ללשון הרע:
| מאפיין | לשון הרע (המונח המרכזי) | הוצאת דיבה (המונח הנרדף/פחות רשמי) |
| מעמד משפטי בישראל | המונח הראשי והמעוגן בחוק (חוק איסור לשון הרע). | כינוי נרדף ללשון הרע, או תרגום ל-Libel/Slander. |
| מה כולל? | כל סוגי הפרסום הפוגעני: בכתב, בעל פה, בתמונה, בסרטון, וכו'. | לרוב מתייחס לאותו הדבר – פרסום פוגעני. |
| ההבחנה בעולם | מקביל ל-Defamation (ההגדרה הכוללת). | מקביל ל-Slander (דיבור) או Libel (כתב/פרסום). |
ההבדל בין לשון הרע והוצאת דיבה על פי החוק
לשון הרע הוא המונח המשפטי הכולל בישראל, המוגדר בחוק כפרסום שיש בו כדי להשפיל אדם, לעשותו מטרה לשנאה או לבוז, או לפגוע במשרתו או בעסקיו.
הוצאת דיבה הוא לרוב כינוי נרדף או מונח פחות רשמי שמשמעותו זהה. למרות שחוק איסור לשון הרע אינו מבחין בין סוגי הפרסומים, בשיח המקצועי לעיתים קיימת הבחנה דקה: יש המשתמשים במונח "דיבה" כדי לתאר אמירה שלילית שהיא שקרית לחלוטין (False Statements), בעוד ש"לשון הרע" משמש לתיאור כלל הביטויים הפוגעניים, גם כאלה המכילים גרעין של אמת אך מנוסחים בצורה משמיצה. יחד עם זאת, מבחינה משפטית מחייבת בישראל, שני המונחים מטופלים תחת אותה מסגרת חוקית – חוק איסור לשון הרע.
הבסיס המשפטי להגשת תביעה בישראל הוא אחיד וזהה עבור המונחים "לשון הרע" ו"הוצאת דיבה", כיוון שאין ביניהם הבחנה חוקית רשמית בחוק הישראלי. שני המונחים מטופלים תחת המסגרת של חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.
התנאים ההכרחיים ("יסודות העוולה") לקיומה של עילת תביעה על פי חוק זה הם:
- תוכן הפרסום: "לשון הרע" (היסוד המהותי)
התובע נדרש להוכיח כי התוכן שפורסם עונה על ההגדרה של "לשון הרע". לפי החוק, זהו דבר שפרסומו עלול:
- להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג.
- לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
- לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.
בית המשפט בוחן את הפוטנציאל האובייקטיבי של הפרסום לפגוע, לפי מבחן האדם הסביר, ולא לפי תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע.
- עצם הפרסום (היסוד הנדרש)
התובע חייב להוכיח כי התוכן אכן "פורסם" כלפי צד שלישי. כלומר, האמירה או הכתבה הפוגענית הגיעה לאדם אחד או יותר שאינו הנפגע עצמו.
- אם האמירה נאמרה רק לנפגע, היא עלולה להיחשב כעלבון אך לא כלשון הרע לפי החוק.
- "פרסום" כולל כל אמצעי: כתב, בעל פה, תמונה, פוסט ברשתות חברתיות, מייל, ווטסאפ וכו'.
ההבדל המעשי בין "דיבה" ל"לשון הרע"
למרות שהבסיס החוקי זהה, בפרקטיקה המשפטית ובשיח המקצועי יש לעיתים הבחנה תיאורטית המשפיעה על האסטרטגיה המשפטית:
| מאפיין | לשון הרע (המונח הרחב בחוק) | הוצאת דיבה (המונח המצומצם/שקרי) |
| מהות הפרסום | כל אמירה פוגענית, כולל אמירות אמיתיות שפורסמו בצורה משמיצה. | אמירה פוגענית שהיא שקרית לחלוטין (מקביל ל-Libel/Slander במשפט זר). |
| הגנת הנתבע | הנתבע יכול להתגונן בטענת "אמת בפרסום" (אם המידע אמיתי ונוגע לעניין ציבורי). | לנתבע אין אפשרות להעלות את טענת "אמת בפרסום", שכן הדיבה מוגדרת כשקר. |
| השפעה על פיצוי | במקרים רבים, הוצאת דיבה שקרית ומכוונת נחשבת חמורה יותר ועלולה לגרור פיצויים גבוהים יותר, במיוחד אם מוכחת כוונה לפגוע. |
ההגנות העיקריות העומדות לנתבע מול תביעת לשון הרע (או דיבה) הן:
- הגנת אמת הפרסום: הפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי.
- הגנת תום הלב: הנתבע פרסם את הדברים בתום לב, למשל מתוך חובה מוסרית, עניין אישי או הגנה על אינטרס לגיטימי.
גובה הפיצויים בתביעת לשון הרע
השאלה לגבי גובה הפיצויים בתביעת לשון הרע היא קריטית, והתשובה נמצאת בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. בית המשפט קובע את סכום הפיצויים על בסיס נסיבות המקרה, והחוק קובע שני סוגי פיצויים עיקריים: פיצויים ללא הוכחת נזק ופיצויים בגין נזק מוכח.
פיצויים ללא הוכחת נזק (פיצויים סטטוטוריים)
החוק מאפשר לתובע לזכות בסכום פיצויים, גם אם לא הוכיח שנגרם לו נזק כלכלי או אחר בפועל כתוצאה מהפרסום.
| סוג הפיצוי | סכום מקסימלי (מעודכן נכון ל-2025)* | תנאי |
| רגיל | עד כ-80,000 ש"ח (נכון לכתיבת שורות אלו, הסכום מתעדכן מעת לעת). | כאשר בית המשפט קבע שהפרסום הוא לשון הרע. |
| מוגבר | עד כ-160,000 ש"ח (כפול מהרגיל). | כאשר התובע הוכיח כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בו. |
הסכומים משתנים בהתאם לעדכוני החוק ומדד המחירים לצרכן. יש לבדוק את הסכומים המעודכנים טרם הגשת תביעה.***
שיקולים לקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי:
בית המשפט לוקח בחשבון, בין היתר, את הגורמים הבאים:
- היקף התפוצה: כמה אנשים נחשפו לפרסום (רשתות חברתיות רבות, עיתון, או רק אדם אחד).
- חומרת הפגיעה: עד כמה הפרסום היה משפיל או שקרי.
- מעמד הנפגע: מעמדו הציבורי, המקצועי או האישי של הנפגע.
- משך הפרסום: האם הוסר מיד או נשאר חשוף לזמן רב.
- אופי הנתבע: האם מדובר באדם פרטי או בגוף תקשורת גדול.
- התנהלות הנתבע: האם התנצל, חזר בו מהפרסום, או ניהל את ההליך המשפטי בצורה שאינה ראויה.
פיצויים בגין נזק מוכח
בנוסף לפיצוי הסטטוטורי, התובע יכול לתבוע פיצויים בגין נזק ממשי שנגרם לו כתוצאה ישירה מהפרסום. סכום הפיצויים במקרה זה אינו מוגבל בחוק, והוא יכול להיות גבוה משמעותית.
להלן דוגמאות לנזק מוכח:
- נזק כלכלי: הפסד עסקאות, פיטורין ממקום עבודה, אובדן לקוחות או פגיעה בהכנסה כתוצאה ישירה מהפרסום.
- הוצאות טיפול: הוצאות שהוציא התובע לטיפול פסיכולוגי או רפואי עקב הפגיעה.
כדי לזכות בפיצויים אלו, התובע נדרש להביא ראיות משפטיות (כגון חוות דעת מומחים, דוחות רווח והפסד) המוכיחות את הקשר הסיבתי בין הפרסום הפוגע לבין הנזק הכספי שנגרם.
ההבדל בין תביעה אזרחית (פיצויים) לבין הליך פלילי (קנסות ומאסר) בעניין לשון הרע
יש הבדל מהותי בין ניהול תביעת לשון הרע בהליך אזרחי לבין ניהול הליך פלילי בנושא זה. בישראל, חוק איסור לשון הרע (תשכ"ה-1965) מכיר בשתי הדרכים הללו, אך בפועל, הדרך האזרחית היא הנפוצה והרלוונטית ביותר.
הליך אזרחי (הדרך הנפוצה)
ההליך האזרחי הוא הדרך שבה האדם הנפגע תובע באופן אישי את האדם המפרסם (הנתבע) על מנת לקבל פיצוי כספי. בפועל מרבית המקרים של לשון הרע, במיוחד ברשתות חברתיות או בסכסוכים אישיים, נפתרים בהליך אזרחי בו הנפגע דורש פיצוי כספי.
| מאפיין | תיאור |
| מטרה | לקבל פיצוי כספי מהנתבע בגין הנזק שנגרם למוניטין של התובע. |
| יוזם ההליך | האדם הנפגע (התובע). |
| הנטל הנדרש | מאזן ההסתברויות (כלומר, סיכוי של מעל 50% שהפרסום הוא לשון הרע). |
| הסנקציה | פיצוי כספי (כפי שפורט לעיל: פיצוי סטטוטורי ו/או פיצוי בגין נזק מוכח), תשלום הוצאות משפט ולעיתים צווי מניעה להסרת הפרסום. |
| מעורבות המדינה | נמוכה; המדינה (הפרקליטות/המשטרה) אינה צד להליך, אלא אם כן מדובר בלשון הרע כלפי גוף ציבורי. |
הליך פלילי – הדרך הנדירה יותר
ההליך הפלילי מכיר בלשון הרע כעבירה פלילית לכל דבר ועניין. כיום, מרבית תיקי לשון הרע הפליליים אינם מוגשים על ידי המדינה, אלא על ידי הנפגע בהליך שנקרא "קובלנה פלילית פרטית"
בפועל בשנים האחרונות, כמעט ואין שימוש בסעיף לשון הרע בהליך פלילי על ידי המדינה, והקובלנות הפרטיות נשמרות למקרים חמורים ויוצאי דופן. יתרון של הקובלנה הפרטית הוא שהנפגע מקבל מעמד של "תובע" בהליך הפלילי.
| מאפיין | תיאור |
| מטרה | להטיל עונש על המפרסם על ידי המדינה/בית המשפט, עקב פגיעה בסדר הציבורי ובכבוד האדם. |
| יוזם ההליך | המדינה (באמצעות הפרקליטות/המשטרה) או הנפגע (באמצעות קובלנה פלילית פרטית). |
| הנטל הנדרש | מעבר לספק סביר (רף הוכחה גבוה מאוד, הנדרש במשפט פלילי). |
| הסנקציה | קנס (שמשולם למדינה), מאסר (החוק מאפשר עד שנת מאסר, אך זה נדיר ביותר), או התחייבות להימנע מעבירה. |
| מעורבות המדינה | גבוהה; היא מנהלת את התיק (אם כי קובלנה פרטית מנוהלת ע"י עו"ד פרטי). |
אם המטרה היא פיצוי כספי, הדרך היא הליך אזרחי. אם המטרה היא ענישה פלילית (קנס או מאסר) של הפוגע, הדרך היא הליך פלילי (בדרך כלל באמצעות קובלנה פרטי.
לשון הרע ו"שיימינג" ברשתות החברתיות
הבסיס החוקי זהה: כל פוסט, תמונה, סרטון או תגובה ברשתות חברתיות שעונה להגדרת "לשון הרע" (פוגע במוניטין, משפיל וכו'), נחשב כ"פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע.
אתגרים ייחודיים לרשת
| אתגר | הסבר |
| היקף תפוצה מיידי | תוכן פוגעני יכול להפוך לוויראלי ולהגיע לאלפי ואף מיליוני אנשים בתוך שעות, מה שמגדיל דרמטית את הנזק ואת גובה הפיצויים האפשרי. |
| קושי בזיהוי | לעיתים קרובות, המפרסמים משתמשים בפרופילים פיקטיביים או אנונימיים, מה שמקשה על הגשת תביעה נגדם. במקרים כאלה, יש צורך בהליך לגילוי זהות (ראו להלן). |
| אחריות מפיצי התוכן | לא רק המפרסם המקורי אחראי, אלא גם מי שמשתף, עושה לייק (במקרים מסוימים), או מעביר הלאה את התוכן הפוגעני. |
| מעמד "התגובות | תגובות לפוסט (Comments) נחשבות גם הן לפרסום לשון הרע, וניתן לתבוע את כותב התגובה. |
הסרת הפרסום וגילוי זהות
בתביעות אזרחיות ברשת, מעבר לפיצוי כספי, התובע דורש לרוב שני סעדים דחופים:
א. צו הסרת הפרסום
כדי לעצור את הנזק המתמשך, בית המשפט יכול להוציא צו מניעה זמני או קבוע המורה למפרסם או לפלטפורמה להסיר את התוכן.
בפועל מול הרשתות: קשה לבית משפט ישראלי לאכוף צו באופן ישיר מול חברות כמו מטא (פייסבוק/אינסטגרם) או X (טוויטר) הרשומות בחו"ל.
עם זאת:
פנייה ישירה לחברה: במקרים ברורים של פגיעה, ניתן לדווח לרשת עצמה, ולעיתים היא תסיר את התוכן לפי תנאי השימוש שלה.
הסרת הפרסום על ידי המפרסם: צו בית המשפט מחייב את המפרסם הישראלי להסיר את התוכן בעצמו. אי-ציות לצו הוא בזיון בית המשפט ועלול לגרור קנסות כבדים.
ב. צו לגילוי זהות
כאשר המפרסם פועל מאחורי פרופיל אנונימי ("פייק"), התובע יכול לבקש מבית המשפט להוציא צו אנונימי (המכונה גם "צו גילוי" או "צו מנדטורי") המופנה לפלטפורמה (למשל, פייסבוק, ספקיות אינטרנט או חברות סלולר).
מטרת הצו היא לחשוף את זהותו האמיתית של המפרסם (לרוב, כתובת IP, פרטי הרשמה, פרטי התקשרות. הרשתות החברתיות (כמו פייסבוק וגוגל) מתנגדות לרוב למסור פרטי משתמשים מכוח דיני הפרטיות, ולכן לעיתים יש צורך בתביעה נגד הרשת עצמה כדי לקבל את הצו, או להסתמך על מידע גלוי אחר.
הדין האזרחי מתאים היטב לטיפול בלשון הרע ברשת. למרות שההליך מורכב, בתי המשפט בישראל הראו נכונות להטיל פיצויים גבוהים במיוחד על פרסומים פוגעניים ברשת שגרמו לתפוצה רחבה
