הגנת תום הלב בלשון הרע

כאשר אדם נפגע מפרסום (הן בכתב והן בעל פה) שיש בו לשון הרע קמה לו הזכות לתובע את המפרסם שעיוול כלפיו. המפרסם יכול להיות אזרח, גוף תקשורת, תאגיד, וכיוצ"ב, אם תוטל על המפרסם אחריות אזרחית בגין הפרסום המכפיש יהיה זכאי הנפגע לפיצויים עקב הפגיעה בשמו הטוב.

יחד עם זאת, הזכות לשם טוב אינה מוחלטת ומולה עומדת הזכות לחופש הביטוי, האינטרס הציבורי, פלורליזם ושוק רעיונות ודעות חופשי. כמעט כל אמירה נכנסת בגדר הזכות לחופש הביטוי, מעטים וחריגים המקרים שבהם תוטל צנזורה על ביטוי מסוים גם אם יש בו כדי להכפיש או לפגוע בשמו הטוב של אדם אחר. זאת אומרת, כמעט כל ביטוי ייכנס להגדרה הרחבה של הזכות לחופש הביטוי, אולם לא מן הנמנע שתוטל אחריות אזרחית על המפרסם במקרה שבו הביטוי מהווה לשון הרע כלפי אדם אחר ופוגע בשמו הטוב.

לאורך השנים הפסיקה דנה רבות בהתנגשות שבין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי המתח שבין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב מוכרע באמצעות ההסדרים הקבועים בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 אשר מטרתם היא לאזן בין הערכים המתנגשים:"חוק איסור לשון הרע קובע את התנאים והנסיבות שבהם פרסום על אדם, הפוגע בשמו הטוב, יעמיד לאדם הנפגע מן הפרסום עילת תביעה בנזיקין. ככזה, יוצר החוק פשרה, הבאה לאזן בין חירותו של כל אדם להתבטא, לבין זכותו של כל אדם לשם טוב. בהוראותיו השונות של החוק, יש ביטוי לנקודות האיזון שקבע המחוקק בין ערכים אלה." (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס).  ההגנות השונות שבחוק איסור לשון הרע, ביניהן הגנת אמת הפרסום והגנות תום הלב הן חלק מנקודות האיזון שקבע המחוקק. הגנת תום הלב קבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. כדי שתעמוד לנתבע הגנת תום הלב עליו להוכיח שני תנאים מצטברים:

הפרסום נעשה בתום לב

הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק.

סעיף 15 לחוק קובע שתים עשרה חלופות, שבהתקיימותן תעמוד לנתבע הגנת תום הלב:

1. הוא לא ידע על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע.
2. היחסים שבינו לבין הנפגע הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום;
3. הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום;
4. הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
5. הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע:
(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפרסום או
(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה.
6. הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים
7. הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה
8. הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה
9. הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי;
10. הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
11. הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;
12. הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש וגוף התקשורת לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע.

כאשר נתבע מעלה את טענת תום הלב משמעות ההגנה היא, כי הנתבע עשה את הפרסום, אולם הפרסום נעשה בתום לב ולכן אין מקום לחייב אותו בפיצוי מכוח החוק. במקרה שבו נתבע מצליח להוכיח כי עשה את הפרסום בתום לב ועומדת לו אחת מההגנות שבסעיף 15 לחוק, בית המשפט ידחה את התביעה כנגדו.

נטל ההוכחה להתקיימות הגנת תום הלב

סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, קובע את נטל ההוכחה לעניין הגנת תום הלב. סעיף 16(א) קובע חזקה שהפרסום נעשה בתום לב אם הוא לא חרג מתחום הסביר בהתאם לנסיבות ונעשה במסגרת אחת מהחלופות שבסעיף 15 לחוק.

לעומת זאת סעיף 16(ב) קובע חזקה לפיה הפרסום נעשה בהעדר תום לב אם:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

מדובר בחזקות שאינן מוחלטות, זאת אומרת שניתן לסתור את החזקות שבסעיף 16 לחוק באמצעות ראיות.

הגדרת המונח "תום לב"

בתי המשפט יוצקים תוכן להגנות תום הלב הקובעות בסעיף 15 לחוק, כך שבמקרים מסוימים מתקבלת הטענה להתקיימות ההגנה ובמקרים אחרים נדחית הטענה.

מקרים שבהם התקבלה טענת הגנת תום הלב

מקרה שבו אדם פרטי פרסם פוסט ברשת החברתית "Facebook" ובו הביע את חוסר שביעות רצונו ביחס שירות והיחס שקיבל לאחר שביצע ניתוח לייזר בשתי עיניו במרפאת עיניים מסוימת. מרפאת העיניים הגישה תביעה בסך של 140,000 ₪ כנגד מפרסם הפוסט וכנגד גולשת שביצעה "שיתוף" לפוסט ("Share").

בית המשפט דחה את התביעה וקבע, כי הטקסט שפורסם בפוסט היה הבעת דעתו של הנתבע ביחס לשירות שקיבל וביחס להתנהלות של המרפאה. בנוסף לכך נקבע, כי הטקסט לא חרג מהסביר בנסיבות העניין אלא נכתב במסגרת הבעת ביקרות לגיטימית ולכן מתקיימת חזקת תום הלב. במסגרת דחיית התביעה נפסקו לטובת הנתבע הוצאות בסך 3,000 ₪. (ת"א 32714-05-14 )

מקרים שבהם נשללה טענת הגנת תום הלב

במקרה שבו אדם עמד מחוץ להרצאה של רב וביצע הפגנת יחיד עם שלטים מכפישים שבהם טען אותו אדם, כי הרב משתמט מתשלום חובות, כי התרומות שהוא מקבל משמשות אותו לצרכיו האישיים וכי הוא גוזל את הציבור. המפרסם- אותו מפגין יחיד, טען בכתב ההגנה כי פרסם את השלטים בתום לב וכי הטקסט שהופיע על השלטים היה הבעת דעה וביקורת על הרב, וכי הייתה לו חובה חוקית ומוסרית לעשות את הפרסום כלפי הציבור שהגיע לשמוע את הרצאת הרב.

בית המשפט דחה את טענת ההגנה וקבע, כי לא עומדת למפרסם הגנת תום הלב מכיוון שהטקסט שהופיע בשלטים הוצג כעובדות ולא כדעה, הגם שאותן "עובדות" היו למעשה עובדות שאינן נכונות. בנוסף, נקבע כי הדברים שנכתבו בשלטים לא היו דעה או ביקורת כלפי הרב כאיש ציבור אלא ככלי ליצירת לחץ על הרב לשלם חובות. במקרה זה בית המשפט חייב את המפרסם בפיצוי בסך 43,000 ₪ בגין הפגיעה בשמו הטוב של הרב (ת"א (62680-09-16).